החלטה בתיק בפ"ת 2356-11-11

1.         בפניי בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

            כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת מוות ברשלנות ועבירות נלוות, וזאת בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב כנהג ביום 22.12.09, ובמהלכה נהרג פגע רכבו של המשיב בקטנוע שהגיע בנתיב הנגדי וגרם למותו של רוכב האופנוע, מר אביב כהן ז"ל.

2.         המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה מעין זו מעוגנת כיום בסעיף 46ב לפקודת התעבורה הקובע:

              א        הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו.

              ב        בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

3.         מכאן כי הנטל הוא על המשיב להראות כי קיימות סיבות המצדיקות אי פסילת רשיון הנהיגה שלו. אמר על כך בית המשפט המחוזי: "סעיף 46ב' לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה" בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ. מדינת ישראל.

            מעבר נטל להראות כי נהיגתו אינה מסוכנת, דומה כי סעיף זה, מוסיף אף קביעה עקרונית לפיה מי שקיפח חייו של אדם, מן הראוי כי לא ימשיך וינהג בכלי רכב עד לסיום ההליך נגדו. ראו לדוגמא לעניין זה דברי בית המשפט בב"ש (י-ם) 900/08 מדינת ישראל נ' איתמר שיינין.

4.         ב"כ המשיב לא חלק על האמור לעיל, אך טען לשני נימוקים מרכזיים המצדיקים דחיית הבקשה: האחד, השיהוי בהגשתה, והשני, היעדר אשמה בתאונה.

הדיון בבקשה התקיים בפניי ביום 19.12 והסנגור ביקש ארכה להגשת אסמכתא משפטית, אך לא מימש זכותו זו.

שאלת השיהוי:

5.         התאונה דנן התרחשה כאמור ביום 22.12.09. רשיונו של המשיב נפסל מנהלית למשך 90 יום והוחזר לו בסיום תקופה זו. כתב האישום והבקשה דנן הוגשו לבית המשפט ביום 6.11.11, דהיינו כמעט שנתיים לאחר האירוע ויותר מ - 20 חודשים מאז סיום הפסילה המנהלית, תקופה בה היה רשאי המשיב  לנהוג בכלי רכב באופן רגיל וסדיר.

            המבקשת הפנתה למספר החלטות בהן התקבלו הבקשות לפסילה עד תום ההליכים גם במקרה של שיהוי, ואילו הסנגור טען כאמור כי השיהוי הרב מצדיק דחיית הבקשה.

            אין מחלוקת כי עצם השיהוי לבדו אינו מצדיק את דחיית הבקשה, וכבר נקבע כי יש להביאו בחשבון במסגרת כלל השיקולים הרלוונטיים. יחד עם זאת, יש משמעות גם לתקופת השיהוי ואין דין שיהוי בן מספר חודשים כדין שיהוי בן כשנתיים, וככל "שהתקופה בה המדינה אינה פונה לבית המשפט כדי למנוע מנאשם לנהוג, כך נחלשת טענתה כי צו השעה מחייב את פסילתו מלנהוג באופן זמני. בל נשכח כי אין אנו עוסקים בענישה". ב"ש 20883/07 מ"י נ' אבו סיאם.

בבש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל  דובר בשיהוי לתקופה הדומה לתקופה שבתיק דנן, ושם אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

"שוכנעתי כי השיהוי הארוך מאז התאונה ועד הגשת כתב האישום ובקשת הפסילה, בן שנה ותשעה חודשים, יש בו, לכאורה, כדי להצביע על כך שהמשיבה לא סברה בשעתו כי העורר מסוכן לציבור באופן שמצדיק את פסילת הרישיון...

בית משפט זה נתקל לא פעם במצבים בהם ביקשה המשיבה "להחזיר את הגלגל אחורה", במובן זה שביקשה להטיל "סנקציה" מסוימת על אדם אשר אותה סנקציה ננקטה נגדו קודם לכן בגין אותה עבירה אולם הוסרה. מצבים אלו שכיחים יותר כאשר מדובר בנאשמים אשר שוחררו ממעצר. בהקשר זה, לא בנקל מורה בית המשפט להחזיר למעצר נאשמים ששוחררו. נקבע, ככלל, כי מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור או אם קמו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר... נראה כי ניתן ללמוד מהלכות אלה, על דרך האנלוגיה, גם למקרים בהם מדובר בבקשה לפסילת רישיון נהיגה למי שהוחזר לו רישיון הנהיגה לאחר תום תקופת השלילה המנהלית, כאשר במשך תקופה ארוכה ביותר ממועד זה ועד להגשת כתב האישום נמנעה המשיבה מלבקש מבית המשפט לפסול את רישיונו.

... למותר לציין, כי איני מקל ראש בעברו התעבורתי העשיר של העורר ובעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אשר חומרתה רבה, ואולם, אין להתעלם מהשיהוי הכבד המתבטא בכך שממועד סיום הפסילה המנהלית ועד להגשת כתב האישום נמנעה המשיבה מלבקש את הפסילה, כאשר בפרק זמן של שנה ותשעה חודשים בהם נהג העורר, לא נזקפה לחובתו ולו עבירה אחת. יש בכך, לטעמי, כדי להפריך את חזקת המסוכנות המיוחסת לעורר לפי סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה ולהטות את הכף לטובתו".

ניתן, אפוא, לומר כי ההלכה היא שככל שהשיהוי ארוך יותר תיטה הכף לזכות המשיב, ויהיה צורך בראיות בעלות משקל רב יותר למסוכנותו - מעבר לחזקה הקבועה בחוק. לפיכך, כאשר מדובר בשיהוי משמעותי כמו במקרה דנן, יש לבחון לעומק את הראיות כנגד המשיב, האמנם מקימות הן חשש למסוכנות, ואין אפשרות להסתמך על עצם הגשת כתב האישום נגדו.

ראיות לאשמת המשיב: